הכר את החבר

תמר, ספרי לנו קצת על עצמך ועל המשפחה?

אני תמר, חגגתי השבוע 58, לפעמים אני מרגישה בת 28 ולפעמים בת  78:-) 

אני מגדירה את עצמי כאמא, אשת חינוך, פעילה קהילתית ואוהבת בעלי חיים. אנחנו גרים בארה"ב 27 שנה. אני נשואה לדודי, ואנחנו ביחד מגיל 17, ואני אמא ליואב בן 30, דורון בת 26 ואיתי בן 22. אנחנו הורים גם ל-2 חתולים ו-2 כלבים, ומשמשים (לעיתים די קרובות..) כסבא וסבתא גם לכלבים של הילדים. לא נדיר לראות אותנו מטיילים עם ארבעה כלבים ברחובות השכונה. לאחרונה זכיתי בתואר חדש: חמות, כשדורון וברני נישאו. יש לי תואר ראשון בחינוך לגיל הרך ותואר שני בהוראת עברית כשפה שנייה, ואני גננת ומחנכת בנשמה כבר מעל 30 שנה.

במשך רוב שנותיי כאן הייתי מוכרת כתמי מגן גורים. גן גורים הוא גן שהקמתי בעשר אצבעות על טהרת העברית, אהבת ישראל, חינוך למשפחה, לאהבה ולשמירת הקשר עם הארץ. גן ברוח החינוך הקיבוצי, משם אני מגיעה.

גן גורים נולד מתוך צורך של הקהילה. כשהגענו לרוקוויל, איתי היה בן שנה ו 3 חודשים. מכיוון שלא מצאתי גן שתאם את ההשקפה החינוכית שלי, החלטנו שאשאר איתו בבית בשנה הראשונה, ואז נרשום אותו לגן.  מישהי מהקהילה, שלא הכרתי, שמעה שאני גננת מוסמכת ופנתה אלי, וביקשה ממני שאשמור על הבת שלה כמה שעות ביום ביחד עם הבן שלי. יחד קנינו עגלת תאומים, רשמנו אותם לחוגים ותכננתי להם סדר יום מלא פעילויות מעשירות וכיפיות. השמועה התפשטה, וכעבור 3 חודשים כבר היו 6 ילדים שביקשו להצטרף לסידור . העבודה עם איתי והילדים האחרים בקבוצה מילאה אותי בסיפוק אדיר – להעניק להם את מה שתאם ל"אני מאמין" האמיתי החינוכי שלי . בתום השנה תכננו להכניס יחד את 6 הילדים לאחד הגנים היהודיים בסביבה. יום אחד אחת האימהות הציעה שהילדים ישארו אצלי לשנה נוספת, ולא לקח יותר מערב אחד של חשיבה משותפת ותכנון, כדי שכל ההורים יתלהבו ויתחייבו. התחלתי תהליך של עבודה מול עיריית רוקוויל וקיבלתי את כל הרישיונות הנדרשים, רשמתי את הגן כעסק והשאר היסטוריה. תוך שנה או שנתיים היו כבר מעל 30 ילדים ברשימת ההמתנה... בעזרת הרשויות הצלחתי להגדיל את כמות הילדים מ-8 ל-12 והגן הקטן שלנו הפך די מהר למוסד בקהילה.

בגן גורים עשיתי את כל מה שהאמנתי בו ואת מה שאי אפשר לעשות בגן אמריקאי רגיל- להתלכלך, לשחק בשלוליות, לאפות פיתות על הסאג', להכין מדורה בלג בעומר ועוד. גן גורים היה גן קהילתי, באופיי אני יוצרת קשרים חמים עם האנשים איתן.ם אני נמצאת בקשר, והגן הפך להיות מאין בית הרחק מהבית. אני שומרת על קשר חם עם משפחות גן גורים גם לאחר שהרבה מהם חזרו לארץ. כשהבן שלי יואב התגייס כחייל בודד, הוא הפך לחייל הבודד המקושר ביותר בזכות הקהילה של גן גורים ששמרה עליו גם בישראל. ראיתי איך מה שזרעתי והשקיתי לאורך השנים נבט והיה לאילן. ב- 2019 הרגשתי בשלה להעביר את הגן מביתי למקום אחר כצעד ראשון לקראת העברת הלפיד הלאה. העברתי את הגן לבית הכנסת תקוות ישראל, שם ניהלתי אותו כאוטונומיה מוחלטת בתוך המתחם החינוכי של הגן האמריקאי. כשהגיעה הקורונה נהיה מאוד מורכב לנהל את הגן עם הקשיים שהערימו הרשויות ובסוף שנת 21 החלטתי להעביר את הלפיד הלאה. כבר ידעתי מה יהיה הדבר הבא בו אעסוק.

אני התנדבתי בארגון IAC מאז שהוקם ועוד לפני שהקימו את הסניף שלו פה בוושינגטון. ב 2018 התחלתי לעבוד בו במשרה חלקית קטנה כאחראית על אירועי קהילה, והמשרה הלכה והתרחבה מהר מאוד. באותה תקופה קיבלתי מ- IAC הצעה שקסמה לי. בעקבותיה החלטתי להעביר את גן גורים הלאה. ההצעה היתה לכתוב את כל התכנים החינוכיים של תכנית ק.ש.ת (קהילה, שפה, תרבות). זה התחבר לי למה שאני מאמינה בו. חינוך חילוני יהודי על חיבור חזק לעברית ולחוויית הילדות הישראלית. כיום אני בונה את התכנים של קשת ומדריכה פדגוגית את כל צוות המדריכים שלנו מחוף אל חוף. התפקיד הזה מאפשר לי יצירתיות, בניית תכנים שאני מאמינה בהם וחיבור של הילדים לישראל, לתרבות ולשפה. קשת היא מעין הכנה לצופים לגילאי 4 עד 8 עם מדריכים מקצועיים. בשנת הלימודים הקרובה אנחנו פותחים שתי קבוצות גם ברוקוויל, וזה ממלא אותי בהתרגשות עצומה. כיום התפקיד שלי מחולק בין היותי מנהלת בכירה האחראית על תכנים חינוכיים במטה הארצי של קשת ובין התפקיד שלי בסניף המקומי של די סי כמנהלת קשרי קהילה. אני אוהבת מאוד את מה שאני עושה ונהנית מהעבודה בקשת במקביל לחיבור הקהילתי דרך תוכניות ואירועים שונים. כחלק מתפקידי כמנהלת קשרי קהילה אני גם עוסקת באקטיביזם ובמלחמה באנטישמיות, לצערנו זו המחלקה הכי עמוסה  בארגון. 

מה הביא אתכם לרוקוויל?

החיים הביאו אותנו. אמדוקס הציע לנו לעבור לארה"ב לדאלאס טקסס. עברנו ב 97, היינו שם 4 שנים. משם עברנו עם אמדוקס לשמפיין אילינוי. שמפיין היא עיירה קטנה במיד ווסט וממש לא נהניתי לגור שם. אחרי שנתיים העבירו אותנו לפה וכשפחתי את גן גורים, הרגשתי שמצאתי את המקום הנכון לי. גן גורים הפך לחלק מהזהות שלי. חייתי ונשמתי אותו בכל רגע. כעבור כשנתיים היתה לנו אפשרות לחזור לארץ או לעבור למקומות אחרים בארה"ב עם אמדוקס, אבל גן גורים כבר הפך לחלק משמעותי במערכת השיקולים שלנו. לאחר חשיבה מעמיקה ושקילת כל האפשרויות, החלטנו שנשאר ברוקוויל במחיר שבעלי יעזוב את אמדוקס. מאז הוא מצא מקום אחר בו הוא עובד בסיפוק רב.

אז בעצם מה שהביא אותנו לפה זה אמדוקס ומה שהשאיר אותנו פה זה גן גורים.

מה את אוהבת בחיים בארה"ב?

אם היית שואלת אותי לפני 7 לאוקטובר אז יתכן והתשובה היתה שונה אבל התשובה כרגע היא שאני כבר לא בטוחה מה אני אוהבת בחיים בארה"ב. קשה לי לראות את מה שקורה פה בקמפוסים, במערכת החינוך ובכלל,  בין השאר מכיוון שאני מאוד חשופה לזה דרך העבודה שלי. קשה לי גם לראות שמדינות מסוימות פונות לכיוון של שלילת הזכות של הנשים להחלטה על גופן וכד'. אבל אנחנו פה הרבה שנים, החיים שלנו ושל הילדים שלנו פה, ואנחנו לא מתכננים לעשות שינוי דראסטי בקרוב. אנחנו פועלים למען חיים יותר טובים פה ומנסים לשפר את מה שאפשר לשפר.

למה את הכי מתגעגעת בארץ?

אני מתגעגעת לתחושת הביחד. לידיעה ולביטחון שהאדם שהולך מולי ברחוב הוא משלנו, סביר להניח שהוא יודע מה אני מרגישה ומה אני חשה, הוא כמוני והוא רוצה בטובתי . זה היה לי בולט במיוחד בימים בין יום השואה ליום הזיכרון.

לסיום, איזה מסר או טיפ יש לך לתת לקהילה?

לקום בבוקר לעבודה שאתה אוהב, שאתה מוערך בה, שאתה חש שיש לך כיוון, חזון ומטרה -  זו אחת המתנות הכי משמעותיות שאדם יכול לתת לעצמו.